מליצה, תוכן וצורה – משלשה אלה קוראים המחברים את השמות של ספריהם. רוב השמות של הספרות הרבנית הם מליציים; קצתם מעידים על טיבו של התוכן שבספר ומיעוטם – על הצורה החיצונית. להסוג האחרון שייך השם של הספר שלפנינו – "גליוני הש"ס". "גליונות" אינם חיבורים מיוחדים. הרי הם רשימות של המחבר בצדי או בשולי הדפים של איזה ספר (במקרה שלפנינו – "הש"ס"). אין המחבר נכנס, כרגיל, בציוניו והערותיו על גליון ספר נדפס לבירור יסודי של הענין. מעיר בקצרה ומשאיר מקום לעיון ולדיון. מי לנו גדול מרבי עקיבא איגר, שהערותיו ב"גליון הש"ס" חדורות עומק ופשטות כאחד, כדרכו של אותו גאון בכל מקום, ואף על פי כן אין בהן מהביאור התכליתי שבתשובותיו וחידושיו.
ומאליו מובן: כשם שבכלל אין פרצופו התורני של אחד דומה לחברו, כך אין הערותיהם של בעלי הגליונות שוות. כל אחד מטביע אותן בחותמו שלו. ה"גליונות" שלפנינו הם "הגהות נחמדות על סדר נזיקין בבלי וירושלמי אשר עטר אותם…סביב ש"ס בבלי דפוס זיטאמיר וירושלמי דפוס ברלין". מאה ואחד חבורים השאיר המחבר בכתב יד (מלבד אלה שנדפסו!). נפרטים הם בשמותיהם לשער הספר והרשימה נסגרת כאילו כלאחר יד: "מלבד הגהות על כל הש"ס בבלי וירושלמי". "מלבד" הזה הן הן "הגהות" שבספר שלפנינו.
דרך מיוחדת לו להמחבר בכל חיבוריו. בקיאות עצמאית, בלתי מצוייה בגדולי התורה ובלתי רגילה בספרים. בקיאות של השוואות והפתעות, מגלה נקודת הדמיון של הענין הנידון במקומות, שלא יעלה על לבנו לעולם, ולא מפני ש"דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר". אם "המקום האחר" הוא גלוי ומפורש, הרי ה"עשירות" מסורה בידי כל מי ש"תלמודו בידו". אבל יש וה"עושר" הוא צפון וטמון. ה"מרגניתא" מכוסה ב"חספא". בקיאות שכיחה, אפילו כשהיא גדולה למדי מבחינה הכמותית, לא תספיק להגיע לאותם האוצרות הספונים, הרגשתו המיוחדת של המחבר מכירה בנקודה ההגיונית הגנוזה במאמר חז"ל שגור והריהו מוציאה ומציעה לכל. הבקיאות הרחבה שלו במובנה הרגיל מסייעה לו לצרף לאותה הנקודה מקומות אין מספר מבבלי ומירושלמי ומכל "חדרי תורה" של הספרות התלמודית.
האריכות הרגילה של המחבר אין לה, כמובן, מקום ב"גליוני הש"ס". טבע הדברים מחייב. אבל דמותו התלמודית של המחבר משתקפת גם בהערותיו הגהותיו הקצרות, כאותן הסגולות של הים הגדול המשתקפות בטיפת מים.
שלש תכונות ל"גליוני הש"ס": מראי מקומות, חידושים והשוואות. מראי המקומות לרוב אינם אומרים כלום מלבד עצם הציון. "עיין" שם ושם – ולא עוד. כמובן, כשאנו מעיינים באותם המקומות אנו מוצאים שם דברים הנוגעים לפירוש הסוגיא. אבל המחבר משלו אינו מוסיף שום "נופך". ממלא הוא תפקיד שימושי. ומבחינה זו, השימושית, אמנם ערך חשוב לציוניו. הרי ה"הגהה" הראשונה מסוג זה, ב"גליון" לבבא קמא (ג.). "אלא אאבנו וסכינו כו'. נ"ב ("נכתב בצידו") עיין אריכות בשו"ת הר"י מיגאש סימן קע"ד". ואמנם: הר"י מיגאש נשאל שם לבאר אותה סוגיא והוא משיב בארוכה. חשוב מאוד ביאורו של אחד מגדולי הראשונים ובפרט לאותם הרגילים להעמיק בגמרא עם שיטות הקדמונים. אבל מנין, שבשו"ת הר"י מיגאש יש תשובה ארוכה על סוגיא זו? ב"שיטה מקובצת" לבבא קמא מובאות כמה תשובות הר"י מיגאש לסוגיות שונות ודוקא תשובה זו חסרה שם. ציונים כאלה יש במקומות שונים להרבה ראשונים אחרים: להריב"ש, להתשב"ץ, למהר"ם בר' ברוך ועוד. אף לאחרונים שונים הוא מראה מקום: ל"שבות יעקב", ל"שאילת יעב"ץ", ל"מעיל צדקה,, ועוד. ודאי, אין שלימות בציוניו. אינו מקיף את כל הראשונים ואת כל האחרונים. ספר כזה עדיין מחכה למחברו, אבל אין זה פוגם בתועלת החיובית שיש לקבל ממה שנתן לנו. כל שכן, שבכמה מציוניו הוא מעיר ומאיר גם בגוף הענין, אלא שאלה כבר נכנסים לכלל החידושים.
החידושים וההשוואות שב"גליונות" יונקים זה מזה. כל אחד מהם יש בו ממה שבחבירו. ההבדל הוא במטרה, במגמה. בחידושיו, בין כשבא לפרש ולבאר ובין כשחוקר בהלכה, הוא תומך את דבריו בראיות אופייניות, שיש בהן משום הדרך הבקיאותית המיוחדת להמחבר. ובהשוואותיו, בין שאומר בפירוש מה שהוא רוצה להוכיח מהן ובין שהוא סותם; "כזה…", אנו מוצאים בהן הארה מחודשת. בחידושיו הוא בא ממילא, מתוך בירור הענין, להשוואות; בהשוואותיו, להיפך, החידוש בא בתורת תולדה ופועל יוצא.
וכמובן, יש בחידושיו גם ממידת ההגיון, שייחד לו המחבר בכל ספריו. חוק הוא, למשל, ב"גליון" לבבא בתרא (ק"כ, ב), אם מועילה שאלה בפדיון הקדש ומעשר שני. מגדיר את ספיקו כך: אם שאלה מועילה רק כשמקדיש דבר חדש אבל לא כשמעתיק הקדושה ממקום למקום, או שאין הבדל. והוא מעורר ראיה מתרומה, ש"לפי מה שכתבתי במקום אחר (וכך כתבו, אגב, באריכות כמה אחרונים) דתרומה ישנה בטבל והתורם הוא רק מברר אותה, אם כן מעשה הפרשת התרומה עניינו בנושא של הקדושה, שלא היה לה נושא מיוחד ומבורר ובהפרשתו חידש זה, וזה ישנו גם בחילול שחידש נושא לקדושה היינו המעות, ואם כן כי היכי דיש שאלה על הפרשת תרומה הוא הדין אחילול". הערה יפה, אף על פי שיש מקום לחלק ביניהם, שכן בתרומה יש התחדשות גם באיכות הקדושה, שלא זו הקדושה שהיתה בעודה מובלעת בתוך הטבל לזו שחלה עם ההפרשה, מה שאין כן בחילול. שוב הוא מצדד באותו גליון ראיה להיפך, שבחילול אין שאלה מועילה, והוא מעורר לבסוף ספק חדש ומפתיע: אם מועילה שאלה בקבלת תוספת שבת ויום טוב, שהרי קדושת התוספת אף היא באה על ידי פיו של האדם. לדרכו של המחבר היה מקום, לכאורה, להעיר חיזוק לספיקו מרבינו יונה (ברכות פרק ד'), שמדמה תוספת שבת לתרומה לענין השיעור. אלא שהמחבר עצמו מוכיח שאין שאלה בתוספת. טעמו: "תוספת עניינו שהוא מוסיפו על השבת, והשבת העיקריי הא ליתיה בשאלה לכן גם התוספת ליתיה בשאלה". סברא זו כשהיא לעצמה אינה מספיקה. יש לדון: סוף סוף זה גופו, שהוא מוסיף על השבת העיקרית בא רק על ידי פיו. לפיכך מחזק המחבר סברתו בראיה: "והרי זה כענין נזירות שמשון דלא מהני שאלה הואיל ומקבל נזירות כשמשון, ושמשון לא היה יכול לשאול דהיה נזירות מצווה מן השם יתברך, וכך כאן כיון שמוסיפו על השבת הרי זה שמקבל שיהיה קדוש כקדושת השבת…".
פעמים הוא מחדש סברא המכוונת לפירוש הפשט. "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי הריתתם, שנאמר: ונקלה אחיך לעיניך – כשלקה הרי הוא כאחיך" (משנה במכות כ"ג א'). אין הפירוש – אומר המחבר ב"גליונו" – שכיון שנקרא "אחיך" אין עליו עונש, שהרי בחייבי מיתות בית דין לא מועילה תשובה אף על פי שכששב נקרא אחיך, אלא שכיון שנאמר בכרת "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", שעניינו שנכרת מהשורש של כלל ישראל ואיננו אח של ישראל, ולכן כשאחר המלקות אנו רואים שנקרא "אחיך", סימן שהמלקות מחזירה את חיבורו לשורשו ונסתלק הכרת. מתוך כך הוא מסייע ל"קול הרמז" שכתב, שבחייבי מיתה בידי שמים אין המלקות פוטרתם. סתם עונש אין ה"אחווה" מסלקתו. מוסיף להסביר עם זה המבואר בספרא בכל הכריתות, שאין הציבור נכרתין. כרת הוא כריתת הענף מן השורש, אבל לא ביטול השורש עצמו. אלא שבנוגע לחידושו של "קול הרמז" מפקפק המחבר הרבה ונוטה לחלוק עליו. ויש להתפלא על שניהם. בפירוש המשניות להרמב"ם (מכות ריש פרק ג') מבואר בפירוש שגם חייבי מיתה בידי שמים נפטרים במלקות.
פעמים החידוש הוא לא בדין ולא בפשט, אלא – בטעם. ב"גליון" לבבא מציעא (קי"ח, א') הוא נותן טעם לזמן בית דין שהוא שלשים יום: בפסיקתא רבתי, פרשת תשא, כתוב טעם על השמעת השקלים באחד באדר ("מתחילין בראשו של אדר ותורמין בראשו של ניסן") "כדי שלא לדחוק את ישראל". הרי שבפחות משלשים יום נחשב לדחק ולחיצה ויש בו משום "לא תהיה לו כנושה". אף מה שאמרו במכות (ג, ב') "סתם הלוה שלשים יום" הוא, לדעתו, מטעם זה: כשמלוהו על פחות מכן יש בעצם ההלואה משום לחץ ודחק, שמכריחו לשלם בפחות מל' יום, ומצינו בהלואה עצמה ענין "לא תהיה לו כנושה" במלוה בריבית, שאמרו בגמרא שעובר גם משום לאו זה, וביאורו שמחמת הריבית הוא דחוק לשלם במוקדם ונחשבת ההלואה גופה ללחץ.
מתוך השוואותיו אנו למדים כללים בדרכי הדרשות ב"גליון" בבא קמא (ל"ט, א'), על המשנה "שור האיצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: כי יגח ולא שיגיחוהו", כתב: "דוגמת זה בכורות מ"ח ב' יעבור כתיב ולא שיעבירוהו, ועיין עוד לקמן נ"ג א' תוספות ד"ה בעל השור שכתבו גזירת הכתוב מונפל וכו' ולא שיפילוהו". המחבר אינו אומר בעצמו כלום, אלא מראה "דוגמת זה" במקומות אחרים. אבל ההשוואות מאלפות. אנו רואים כלל: בכל מקום שכתוב בתורה איזו פעולה על אדם או בעל חי אין הפעולה מתייחסת לנושאה אם הוא מוכרח לה על ידי אחרים. כיוצא בו: "ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנו אף כתבם לא נשתנה" (סנהדרין כ"ב א'). וב"גליון": "דוגמת דרש זה בכורות י"ז א' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו, ועיין עוד סוטה ט"ו ב' דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה". ויש להוסיף עוד: "מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה" (עבודה זרה ל"ז, ב'). והשוואותיו מראים כלל לא בדרשת הפסוק בלבד אלא אף בדרכי הלימודים ההיקשיים של דבר מתוך דבר בהלכה. בעבודה זרה (ע"ג, ב') למדו, שטבל אוסר במשהו מטעם "כהיתרו כך איסורו" ("חיטה אחת פוטרת כל הכרי"), לכאורה הרי זה לימוד פרטי בדין של טבל. אבל המחבר מביא "דוגמתו" מהרבה מקומות: "זבחים ע"ד, ב' כנפילתה כך עלייתה וסוכה י', א' כהכשירה כך פסולה וביבמות כ"ב א' כיון דלענין יבום מיפטר ניפטר מיזקק נמי זקיק ובמנחות פ"ד, א' דלמאן דאמר חדש בחוץ לארץ דאורייתא גם עומר המתירו בא משם…" המון דוגמות הוא מוסיף עוד להביא, שהאיסור וההיתר של דבר אחד נשקלים בערך שוה ויש ללמוד האחד מהשני. הוא גם מוליד ומחדש מתוך כך: במחלוקת הפוסקים אם עד המסייע פוטר משבועה יש לומר ב"פשיטות": "כי היכי דמחייב שבועה הכי נמי פוטר דכחיובו כך פטורו".
דרכם של התנאים והאמוראים בהלכה שונה. מכאן המקור האמיתי ל"לשיטתות". כשאנו תופסים קו ידוע המיוחד לאחד מבעלי התלמוד הרי זה "לשיטתו" נכון. השוואותיו של המחבר מראות לנו על קוים כאלה. על המשנה בהוריות (י"ב, ב'): "כהן גדול פורם למטה" אמר רב "למטה למטה ממש", ושמואל חולק. המחבר ב"גליונו" מעיר ברמז: "מעין זה בבבא קמא ס"א, א', רב אמר נהר ממש ושמואל אמר כו'". הרי לנו, שדרכו של רב לפרש דברים כהווייתם: "ממש", ושמואל אינו מקפיד על כך. באמת מצינו "מעין זה" עוד במקומות רבים, ולפלא על המחבר, שלא ציין לשם. ראה: שבת (קנ"א, א'), רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר כו'; פסחים (ט"ז, א'), רב אמר דכן ממש ושמואל אמר כו'; וכאלה עוד בסוטה (מ"ו, ב') בגיטין (נ"ב, ב'), בבא קמא (נ"ב, ב') ועוד. והרי "לשיטתו" לא בדרך ההלכה, אלא בהלכה עצמה. בשבועות (י"ח, ב') נחלקו ר' אליעזר ור' יעקב בטומאת מקדש וקדשיו: ר' אליעזר סובר, שאינו חייב עד שיוודע אם בשארץ נטמא או בנבילה נטמא ור' עקיבא סובר, דכיון דיד דאיטמא בעולם" די בכך אף שאינו יודע אם נטמא בשרץ או בנבילה. מחברנו מעיר על "דוגמא לזה" במשנה בנגעים (פרק ה', משנה ד'), שאם היו באדם שתי בהרות, אחת כגריס ואחת כסלע, ולבסוף שבוע היו שתיהן כסלע ואינו יודע באיזו מהן פשה, חכמים מטהרים ור' עקיבא מטמא, וביארו המפרשים, שנחלקו אם צריך לדעת באיזו בהרת מיטמא או שכיון שסוף סוף טמא הוא לא איכפת לנו מאיזו בהרת באה הטומאה. נקודת ה"לשיטתו" של ר' עקיבא באמת יפה.
אף הוראה של מלה במובן הלשוני אנו מוצאים בציוני המחבר. על "מחשבה מועלת בדברי תורה" (סנהדרין כ"ו ב') פירש רש"י: "מהניא לשכח לימודו". המחבר מעיר: "זה חידוש, לשון מועיל שלא לטובה, ויש דוגמתו בזבחים פ"ז א' לינה מועלת בראשו של מזבח, היינו דמועלת לפסול". ויש להוסיף: "לסם יבש שמונח על בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום (סוטה ח' ב), שמובנו: אינו מזיק כלום (ובתוספתא שם הגירסא באמת "אינו מזיק"). ה"תועלת" היא, שהדבר פעל את פעולתו, בין שהיא לטובה ובין שהיא לרעה. גם פירוש בלשני אנו פוגשים ב"גליון". בירושלמי בבא מציעא (פרק ו' הלכה ה') יש: "הדא אנטיכריסים ריבית הוא". ה"פני משה" נתקשה להבין מה זה "אנטיכריסים" ("לא נמצא זה במפרשי המלות"). מחברנו כותב: "עיינתי בספר מלות לועזי ומצאתי כי "אנטיקרעסע" היא מלה יוונית ועניינו הלוואה על המשכון בתנאי שיהיה להמלוה רשות להשתמש בהמשכון, ועל זה הוא שאמר הירושלמי כי דבר זה ריבית הוא". מוסיף הוא לבאר את הקשר שיש להלכה זו עם המשנה שהירושלמי עומד עליה.
בשעת הצורך יודע המחבר גם להעמיד גירסא, לתקן נוסח. בסנהדרין (ק"ב, א') אמרו: "וירבעם יצא מירושלים – אמר ר' חנינא בר פפא שיצא מפיתקא של ירושלים", ופירש רש"י: "מפתקא של ירושלים, מכללה שלא לחזור בה לעולם ולא ליטול חלק בעבודה". "אין לזה מובן כלל – מעיר מחברנו – דהא ירבעם היה משבט יוסף ולא היה לא כהן ולא לוי ומה חלק היה לו ליטול בעבודה, וגם הרי אין זה מענין המכוון כאן כלל דקיימינן כאן אהא דאין לו חלק לעולם הבא". והוא מגיה: במקום "בעבודה" צ"ל: "בכבודה", ורוצה לומר: שלא יראה בכבודה של ירושלים שיתגלה לעתיד. והוא כעין פירוש הערוך: "שיצא ירבעם מן הכתב הכתוב לצדיקים שיחיו וישמחו בירושלים". ביחוד הוא מרבה לתקן נוסחות בירושלמי. פעמים מצד גוף הענין, פעמים מכח הוכחות ממקום אחר.
נציין שתים מהגהותיו. בירושלמי בבא בתרא (פרק י', הלכה ז') יש: "תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן". לפנינו בא מאמר זה אחרי משנה ז'. ופירושו לפי ה"פני משה", שזהו טעם על "האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ויש לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע". המחבר משמיט כל המשנה ז' מכאן (וזהו דבר הרגיל בירושלמי, שכן בתחילתו לא סודרו בירושלמי המשניות לפי ה"הלכות") והמאמר שייך לסוף ההלכה הקודמת (הלכה ו'): "מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ור' יוסי אומר יכתוב שובר" – על משנה זו נחלקו שם בירושלמי איזה זמן יכתוב בשטר החדש, זמן הראשון או זמן של היום. ור' יוחנן מקשה על רב שמצריך לכתוב זמן ראשון, שאם כן למה אמר ר' יוסי במשנה: "וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה", שיפסיד המשועבדים מזמן הראשון, והרי אינו מפסיד כלום אם כותב גם בשטר השני זמן הראשון. ועל זה בא התירוץ: "לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן", כלומר: יפה כחו של המלוה בשטרו הקודם, שהוא גדול, שכן אימתו על הלוה יותר אם יאבד שוברו וישתדל לפורעו. והוא הוא הטעם, שנאמר בברייתא בבבלי (קע"א א'): "כדי שיכוף לפורעו". תיקון יפה – ו"מקומי", והרי הגהה לפי השוואה ממקומות אחרים. בסנהדרין (פרק ה', הלכה ג'), לענין שהעדים טועים בעיבורו של חודש עד רוב החודש, "אמר ר' יוחנן כגון העירנין (בני הכפרים) הללו וחכמים אומרים אינן כלום". קשה להבין פירוש דברי חכמים. ה"פני משה" נדחק מאד. המחבר משער ("אולי צ"ל" שהנוסח הנכון הוא: "וחכמין אינון כלום". לשון זה ("וחכמין אינון כלום") נמצא כן בירושלמי ברכות (פרק ב', הלכה ג') ועבודה זרה (פרק ג', הלכה א'), ופירושו: כלום הכפריים יודעים ומכירים בעיבורו של החודש אפילו אחרי רוב החודש? הטעות עלולה לבוא בנקל. המעתיק כשמצא "וחכמי' אינון כלום" ולא הבין את הפירוש, הוסיף "אומרים" והחסיר ו' ב"אינון". ה"אולי" נראה ל"ודאי"…
לתרומה טלפונית
ולהרשמה לקבלת תכנים ממכון 'אוהבי תורה'
