א גאון הגאונים און יחיד במינו אין גדלות בכל מקצועות-התורה | אן עמקן, מחדש און מחבר פון העכער הונדערט ספרים און דערביי א פשטן און הצנע לכת
מאמר באידיש מאת הרה"ג ר' משה יעקב קאננער שליט"א
ירחון 'דאס אידישע ווארט' גליון 271 – מרחשון תשמ"ח
רב יוסף סיני (הוריות יד.)
גל של אגוזים (גיטין סז.)
בא תלמיד ושאלו דבר, היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה גם יחד… (רש"י שם)
צווישן די מאורי הגולה וואָס האָבן באַלויכטן די אידישע האריזאָנטן אין די לעצטע דורות, האָט מיט אַ באַשיידענעם חן געשיינט דאָס ליכט פונ'ם שר התורה רבי יוסף ענגיל זצ"ל.
זייענדיג אַ נחבא אל הכלים, איז וועגן אים פּערזענליך ווייניג וואָס באַוואוסט געווען אָדער געשריבן געוואָרן. בלויז די גאונישע ספרים זיינע וואָס האָבן אַזַוי פאַרכאַפּט און באַגייסטערט דורות פון לומדים, בפרט אין פּוילן און גאַליציע, האָבן זיין נאָמען אַרויסגעברענגט אין די עפענטליכקייט.
רבי יוסף ענגיל'ס ביאָגראַפיע שפּיגלט אָפּ אַן אנדער בילד ווי מיר זענען בדרך כלל געוואוינט צו זען. ביי גדולי ישראל וואָס זענען געקומען אין אַ כסדר'דיקן קאָנטאַקט מיט הנהגת הכלל, האָט זיך ממילא געשאַפן אַ וואַריאַציע פון פּאַסירונגען,פון דעות, פון אינדיווידועלע רעאַקציעס אויף מצבים און פראָבלעמען. חוץ פון זייער גייסטרייכן תוכן האָבן זיך די עובדות אָנגעזאַמלט צו אַ פילפאַרביגן כמות. דער לימוד לדורות פון זייער לעבענסגעשיכטע האָט זיך איינגעטיילט אין ספרים, פרקים און סעיפים, די אומציילבאַרע פאַקטן זענען צושפרייט איבער פילע איינהייטן פון צייט און צושטאַנד…
רבי יוסף ענגיל האָט אָבער באַלאַנגט צו אַ באַזונדערע ספערע פון גדולי ישראל. פון די וואָס זענען געווען אָפּגעצוימט אין זייערע ד' אמות. פון די וואָס האָבן געלעבט און געשאַפן אין אַ הייליגע שטילקייט. דער מיעוט הכמות פון זייער ביאָגראַפיע איז נישט קיין סתירה צו זייער גרויסקייט. זייער איינפלוס אויפ'ן כלל איז כאילו ווי אומזיכטבאַר נתפשט געווארן דורכ'ן כח התורה וואָס פאַראייניגט די קומה שלמה פון אידישן פאָלק.
ילדות, שחרות און גדלות…
רבי יוסף ענגיל איז געבוירן געווארן אין טאָרנע, אינ'ם יאָר תרי"ט, צו אַ משפחה מיוחסת פון לומדים און נגידים. זיין פאָטער ר' יהודה ענגיל איז געוען אַ חשובער תלמיד חכם אין טאָרנע. די אייגנשאַפט פון "סופר מהיר". די לייכטע פליסענדע פּען. ר' יוסף'ס באַליבטער כלי שרת אין לערנען, האָט וואַרשיינליך געשטאַמט פון זייער פאָטער. (אזוי באַשרייבט אים רי"ע אין איינע פון זיינע הקדמות). די מוטער איז געווען אַ טאָכטער פון ר' משה דוד שטיגליץ אַ תלמיד חכם און אַ צאַנזער חסיד. רי"ע שילדערט אין אָנפַאנג פון זיין קונטרס "שב דנחמתא" (וואָס איז געשריבן געוואָרן אין איר אָנדענק). זיין מוטער'ס איבערגעבנקייט פאַרן חינוך פון די קינדער. וואָס זיינען טאַקע אַלע אויסגעוואַסן מופלגים בתורה.
שוין פון קינדווייז אָן האָט רבי יוסף זיך אויסטערלישער התמדה אריינגעוואָרפן אין ים התלמוד. ער האָט "געשלינגען" מסכתות פון בבלי און ירושלמי, ווי אויך תוספתות און מדרשי חז"ל, מכילתא, ספרא, ספרי, ראשונים און אחרונים. פון דער צאָל חידושים וואָס מיר טרעפן אין זיינע ספרים, פון "ימי ילדות" און "ימי חרפי" זעען מיר אַז שוין דעמאָלט האָט געבליט זיין אויסערגעווענליכער כח החידוש, פון דעמאָלט אָן האָט זיך געצויגן אַ קייט איבער זיין גאַנץ לעבן, געלערנט און געשריבן… אַלס קינד האָט ער זיך געטראָפן מיט'ן "דברי חיים" ווי אויך שפּעטער מיט רבי יוסף שאול נאַטאַנזאָן, וואָס האָבן מפליג געווען זיינע אומגעווענליכע כשרונות און אים פאָרגעזאָגט גדלות.
תקופת בענדין
אַלס עילוי נפלא וואָס האָט גע'שם'ט ווייט אַוועק, איז ער גענומען געוואָרן אַלס חתן קיין בענדין. זיין שווער ר' משה קליינער איז געווען אַ סאָכאַטשאָווער חסיד און אַ נגידישער איד. פון מאָל צו מאָל פלעגט ער אויך מיטפאָרן צום בעל "אבני נזר" וואָס זיין בית מדרש איז כידוע געווען אַ קיבוץ פון די גרעסטע לומדים אין פּוילן.
אין זיינע שאלות ותשובותפון יענע תקופה (בן פורת ח"א) איז אויך פאַרהאַנען אַ משא ומתן אין לערנען מיט רבי מאיר דן פלוצקי זצ"ל און רבי שאול משה זילבערמאַן זצ"ל (ביידע תלמידים פון אבני נזר). ווי אויך דעם פּילצער רבי'ן ("שפתי צדיק") און רבי יעקב יוסף רבינוביץ פון ראַדאָמסק ("אמת ליעקב"). עס איז שייך אַז דער סאָכאַטשאָווער "חדר" האָט געהאַט אַ געוויסע השפּעה אויף זיין, פון מאָל צו מאָל, אייגנאַרטיקן שילוב פון הלכה, אגדה און קבלה.
ער ברענגט חידושים פון "אבני נזר" עטליכע מאָל "בשם גדול אחד" און אויך בפירוש אין אוצרות יוסף (יו"ד ח"ב סק"ו). אויך איז באַוואוסט אַז "ושמעתי מאברך אחד" וואס ער ברענגט אין "גליוני הש"ס" (ברכות יט:) איז אַ חידוש נפלא פון קאָזשיגלאָווער רב זצ"ל, (אזוי ברענגט ער אין שו"ת ארץ צבי סי' צ"ב) אויך אַ תלמיד מובהק פון אבני נזר, וואָס איז אַלס יונגערמאַן געווען זייער נאָנט מיט רבי יוסף ענגיל.
אין בענדין האָט זיך אָנגעפאַנגען דאס צווייטע קאַפּיטל אין זיין אומאונטערגעבראכענע עלי' בתורה. אַ גאָר בהצנע'דיק קאַפּיטל אין זיין לעבן אָבער גאָר אַ פרוכטבאַרע. קרוב צו דרייסיג יאר, אין אַ בחינה פון "תורה מונחת בקרן זוית", האָט זיך זיין השגה אין תורה ריזיק צעוואַקסן אין אַלע געביטן, בפרט אין קבלה. (עס איז אין קראָקע געווען מפורסם אַז רי"ע קען אַלע כתבי האר"י בעל פה, און מ'פלעגט נאך מוסיף זיין, אז ס'איז שווערער ווי צו קענען ש"ס בבלי און ירושלמי…) אין בענדין האָט ער אויך געלערנט מיט תלמידים, אָבער ער האט פּרובירט צו פאַרדעקן זיין גדלות מיט אַ זעלטענע עניוות און איידלקייט. אין די תקופה האָבן אָנגעפאַנגען געדרוקט צו ווערן זיינע חיבורים, ע' פנים לתורה (ווי ער פאַרענטפערט זיבעציק תירוצים אויף איין קשיא). און אויך די יסודות'דיקע ספרים לקח טוב און אתוון דאורייתא ווי אויך די ערשטע צוויי כרכים פון זיין גרויסאַרטיקע ענציקלאָפּעדיע "בית האוצר" גבורות שמונים (אַכציק תירוצים אויף איין קשיא) און תשובת בן פורת ח"א.
ראש בית דין אין קראָקע
אין יאר תרס"ה (1905) האָט ר' יוסף ענגיל פאַרלאָזט רוסיש פוילן און נאָך וואַנדערונגען, אָנגעקומען קיין קראָקע. אין א קורצע צייט איז ער דאָרט אויפגענומען געוואָרן אַלס ראש בית דין. כאָטש זיין נייער לעבנסשטייגער אַלס יושב על מדין מִיט אלע טירדות וואָס זיינען געווען פאַרבונדן מיט זיין גרויסן פָּאסטן האָבן זיינע מעיינות ווייטער געשטראָמט מיט חידושי תורה. ער איז געווען אָנוועזנד ביי דער ערשטער וועידה פון אגודת ישראל אין קאַטאָוָויץ אין יאָר תער"ב (1912). זיין גרויס אינטערעס אין שייכות מיט אגו"י, זעען מיר אינ'ם פאָלגענדען בריוו וואָס ער האָט געשריבן קיין פראַנקפורט:
ב"ה, יום ג' הברכה מא"ה ברכו"ת לפ"ק קראקא (1914).
אל כבוד האלופים והקצינים נדיבים ושועים אנשי השם היראים והשלמים העומדים בראש הועד הזמני לאגודת ישראל, בק"ק פראנקפורט א.מ.
את הצעתכם לספר התקנות של אגודת ישראל השגתי לנכון. והנני בזה להודיעכם כי עברתי בין בתריה בשומת לב ולא מצאתי בם מגרעת. והאמת כי לדעת פרטי התקנות והסדרים הנחוצים בדיוק הגמור אי אפשר כלל בלי משא ומתן בזה פנים אל פנים בהכנסיה הגדולה הראשונה שתהי' אי"ה מכל המדינות שידונו ע"ז כפי עניני כל מדינה ומדינה והתיחסותן זו לזו, ואך אז אפשר שיבוררו ויתלבנו הדברים היטב.
אשר כבודכם הרב מבקשים השתתפותי בעבודתכם החשובה, נא תמחלו א"פ לפרש בפרטיות את הפעולה אשר תדרשו ממני והנני עומד הכן בל"נ אי"ה לכל אשר תשאלו בכל יכלתי, הלא כה דברי ידידכם החותם בהוקרת כבודכם וערכם הרם והנישא ומברככם בקבלת החג הבע"ל בשמחה.
הק' יוסף ענגיל
אין קראקע איז אָפּגעדריקט געוואָרן דאס צווייטע חלק פון זיינע תשובות "פורת יוסף".
מיט גדולים אין וויען
ביים אויסברוך פון די ערשטע וועלט מלחמה איז ר' יוסף ענגיל אַרויסגעפארן פון קראקע און זיך באַזעצט אין ווין.
טראָץ דעם וואָס ער האט נישט אויפגענומען קיין אָפיציעלן פּאָסטן איז ער געשטאַנען בראש פון אגודת הרבנים צואַמען מיט רבי מאיר אריק זצ"ל (דעמאָלט בוטשוטשער רב) און דער בראָדער רב ר"א שטיינבערג זצ"ל, אינ'ם נייעם גלות צענטער פון יהדות גאַליציע.
און ווייטער האָט דער מעין המתגבר זיך נישט אָפּגעשטעלט טראָץ די טלטולים און דער מאַנגל אין ספרים. פון דעמאָלט שטאמען אויך די גאונישע הערות אין די גליוני הש"ס און די הגהות אויף ירושלמי, אויך דאָרט איז ער געווען אינגאַנצן קאָנצענטרירט אין זיינע עולמות, אַ געטליכע רוהיגקייט איז געווען פאַרגאָסן אויף זיין פנים. ורוח אלקים מרחפת על פני המים… אויף די שטילע וואַסערן וואָס האָבן אַזוי טיף געגראָבן אין די מעיינות של תורה.
און דאָרט אין ווין ב' דר"ח חשוון תר"פ האָבן זין געענדיקט די פרקי חיים פון דעם וועלט גאון, פון פה המתגבר בתורה, וואס האָט געאָטעמט מיט תורה ביז צו די לעצטע רגע, רבי יוסף ענגיל זצ"ל. עס איז באַוואוסט אַז נאך דער לוויה זיינע וואס איז אפשר געווען די גרעסטע וואָס וויען האָט געזען, האט זיך רבי מאיר אריק אויסגעדריקט צום בראדער רב "אפילו דער נודע ביהודה וואָלט נתפעל געווארן פון אים"… נאָך זיין פטירה האט זיין איידעם, (רי"ע האָט בלויז געהאַט אַ בת יחידה) ר' יצחק מנחם מארגענשטערן, אַ זון פון לוקעווער רבי'ן, אָפּגעדרוקט עטלעכע חיבורים זיינע, גליוני הש"ס, אוצרות יוסף, (צוויי חלקים אויף יורה דעה, אַ לאנגע תשובה וועגן שביעית בזמן הזה צו זיין מחותן רבי חיים ישראל מארגנשטערן דער פילעווער רבי זצ"ל, אַ תשובה וועגן אַן עגונה און דרושים), צום סוף געפינען זיך אויך צוויי מאמרים אין קבלה.
שטריכן פון זיין יצירה
וועלכע אייגנשאַפט באַמערקן מיר גלייך עפענענדיג דעם היכל היצירה פון רבי יוסף ענגיל?
רחבות! ברייטקייט!
עס עפנט זיך פאַר אונז אויף אַן אוקיינוס, עס וויקלען זין אויף נייע וועלטן פון יסודות, חקירות, דעפיניציעס, און "צושטעלן" אין אַלע מקצועות התורה, פון זיל קרי בי רב ביז כתבי האריז"ל…
מ'פאַנגט אן זען בחוש דעם "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", איין אָרט איז משלים דאָס אַנדערע ויוסף הוא המשביר… רבי יוסף האט מגלה געווען אוצרות און מעשיר געווען "אָרעם" אויסקוקענדע דברי תורה. עס נעמט נאָר אַ וויילע צו באַמערקן אַז כל התורה כולה איז ביי אים געווען כספר הפתוח, ליכטיג און קלאָר.
די תורה איז אַן איינהייט, אַ חטיבה אחת, וואָס לאָזט זיך נישט פונאַנאַנדער טיילן, אויסצושליסן וועלטליכע מקצועות וואס שפּאַלטן זיך אין צענדליקע אָפּטיילונגען וואָס יעדעס פאַר זיך ערמעגליכט ספּעציאליזאַציע
סאיז אמאל געקומען צום חזון איש אַ רב וואָס האָט חולק געווען אויף אים אין אַ געוויסן ענין אין הלכה. דער רב האָט דאַן אַ זאָג געטאָן דעם חזון איש, אז דער ספּעציפישער ענין איז… "זיין געביט" ווייל ער טוט זיך שוין יאָרן אַריין אין דעם. האט אים "דער חזון איש" געענטפערט קורץ און שארף, אין תורה איז ניטא קיין צָאן דאָקטערס… [מען וואָלט צו דעם געקענט אַ ראי' ברענגען פון אַ גמרא (ברכות לה.) 'מאי תקנתי' (וואָס איז די תקנה פון איינער וואָס איז נישט באקאנט אין הלכות ברכות?) ילך אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות". לכאורה פאַרוואָס דארף מען אויף דעם אַ "אַלגעמיינער" חכם, איז אויף דעם צוועק נישט גענוג סתם אַ "בקי בברכות" (דער אויסדרוק טרעפט זיך אין די גמרא דף לח.), נאָר וויזט אויס אַז כדי איבערצוגעבן הלכות ברכות דאַרף מען פריער זיין אַ חכם, אַ מושם אין ידיעת התורה בכלל…].
עמקות
דערגייענדיג אַביסל טיפער אין רבי יוסף ענגיל"ס חידושים, זיינען מיר עומד אויף זיין אָרגינעלע חכמת הנפרדה. דאָס צונעמען און דעפינירן מושגים וואָס לומדים באַגעגענען טאג טעגליך אין זייער לערנען. באַגריפן און "חלותין" ווי שליחות, הקדש, הפקר, תרומה, דמאי, כדי אכילת פרס, ביטול ברוב, מצהב"ע, עד אחד, קנינים און כהנה וכהנה. רבי יוסף ענגיל שטעלט אָפּ דעם יאָגענדיקן "מחשבה-וואָגן" וואָס איז אנגעלאָדענט מיט געזיגלטע מוסכמות און אַנאליזירט דעם שורש הענין. רש"י (סוכה כח.) באַנוצט זיך אויף דעם ענין מיט אַן אייגנאַרטיג לשון "סובר לימודו ומחתכו על בוריו"… ער "צושניידט" עס ביז צו קלארקייט! – די דקות'דיקע בירורים האָט רי"ע קאָמבינירט מיט זיין גאונישן היקף, ווי נאָר האָט ער אָפְּגעלערנט אַ ענין, זיך קאנצענטרירט אין אַ חקירה, האָבן זין אין זיין אוצר המחשבה אַ בליץ געטאָן צענדליקע ערטער אין בבלי און ירושלמי וואָס האָבן א דירעקטן אָדער אומדירעקטן שייכות מיט'ן בירור. אזוי האָבן זיך זיינע ספרים אויסטערליש באַליבט געמאַכט ביי די לומדים. ער האט באַוויזן אַ מזיגה פון אַן אויסגעשפּרייטע ידיעת התורה און אַ טיפער עיון.
מיר לעבן היינט אין אַ תקופה וואָס דאָס ענין "בקיאות" איז אַביסל אין שאָטן געשטעלט. ס'איז שוין פאַרהאַנען אַפילו קאָמפיוטערס וואָס קענען אָנצייכענען מאמרי חז"ל ראשונים אחרונים און תשובות. דאָס אַלס זיינען אבער "טרוקענע" ידיעות. אין דען במציאות שייך צו פּראָגראַמירן פּנימיות'דיקע ענליכקייטן וואס בלויז אין טיפקייט פון אַ סברא באַלאַנגען זיי צו איין שורש? קען דען א קאַמפּיוטער מדמה זיין מילתא למילתא?
די דרגה אין השגת התורה איז אַ זעלטענהייט היינט פּונקט ווי פריער. די גמרא (הוריות יד.) לערנט אונז, "שלחו להו סיני עדיף, שהכל צריכים למרי חיטיא", "אלע דאַרפן אָנקומען צום אייגנטימער וואָס די 'תבואה' בַאלאַנגט אים… "דאס מיינט אַוודאי נישט קיין "מעכאַניזירט" בקיאות, נאר דוקא איינער וואָס עס זיינען אים קלאָר די באַהאַלטענע שטעגן וואָס פאַרבינדן די חלקי התורה. ער ווערט אָנגערופן סיני, ווייל ער האָט אַ השגה אין "כנתינתה מסיני"… (עי' רש"י שם) דאס איז געווען דער כח פון רבי יוסף ענגיל. רבי יוסף סיני…
אויף דער מצבה פון ר' יוסף ענגיל איז דאָס טאַקע טרעפלעך מרומז געווארן אין אַ מליצה: "נהירין ליה שבילין דנְהַר דֵעָה" וחכמה עילאה"… ער האָט געהאַט אַ צוגאַנג צו די שבילין וואָס זיינען מקשר דאָס "עניות" און "עשירות" אין תורה… און די שבילין האָבן צוגעפירט ביז צו דער חכמה עילאה… מחשבה חסידית אין קבלה.
כרכא דכולא ביה…
הונדערט און איינס חיבורים האָט רבי יוסף ענגיל אָנגעשריבן אין אַלע מקצועות התורה. פון דעם אוצר איז אונז ליידער נאָר געבליבן אַ קליינער טייל, אַ מיעוטא דמיעוטא. מיט די ערשטע חיבורים האָט ער זיך גלייך קונה שם געווען הן אין חריפות, דורך פאַרענטפערן צענדליגע תירוצים אויף איין קשיא, און הן אין עמקות מיט די שפעטערדיגע ספרי בירור. כאָטש די שווערע ענינים און קאָמפּליצירטע סוגיות וואָס זיי גייען אַדורך, זיינען זיי געשריבן אין אַ לייכט אָנגענעמען סטיל וואָס זענען מושך דעם מעַיֵין צו קוקן ווייטער און ווייטער. אייגנאַרטיג איז זיין "ענציקלאָפּעדיע" "בית האוצר", וואָס מיר האָבן בלויז זוכה געווען צו די ערשטע צוויי חלקים. כאַראַקטעריסטיש איז עס מיט דעם, וואָס עס איז ווי אויבנדערמאָנט נישט קיין אוסף ידיעות, נאָר ווי עס ווערן נתגלה די פנימיות'דיגע שבילין, למשל אין ערך "אדם" גייט ער אַדורך פאַרשידענע אינדיווידואַלען און זייער יחס צו די קאטעגאָריע פון "אדם". דער בירור נעמט אַרום, עכו"ם, מת, עבד, עובר, חרש שוטה וקטן און… מלאך. עס קומען זיך דאָרט אויף אַ וואונדערליכן אופן צוזאמען די טיפקייטן פון סוגיות הש"ס, מדרשים, זוהר, מהר"ל און כתבי האריז"ל. אינ'ם צווייטן חלק איז אויך פאַרהאַנען יסודות'דיקע בירורים אין ביטול ברוב.
אַ בכבוד'יק אָרט פאַר זיך פאַרנעמען די ספרי גליוני הש"ס, ער מערקט עס דאָרט אָן קורצע חידושים און טרעפליכע השוואות אין ש"ס, ווי אויך ענליכקייטן אין לשון און הגהות פון טעותים.
ער איז אויך מציין גאָר וויכטיקע תשובות ראשונים און אחרונים, ווי תשובות הרשב"א והרא"ש, מהר"י ווייל, ריב"ש, תשב"ץ, רדב"ז, שבות יעקב און שאלת יעב"ץ, וואָס זענען מפרש די סוגיות הגמרא. באַזונדער זענען דאָ יסודות און כללים וואָס לערנען זיך אַרויס פון ירושלמי.
אַ "טפה מן הים"…
דאָס ערשטע פון די ספרי בירור וואָס רבי יוסף ענגיל האָט פאַרעפנטליכט איז געווען "לקח טוב". גלייך אין ערשטן סימן שטעלט ער אַן אַבסטראַקטע שאלה אינ'ם ענין פון שליחות. און אַזוי צוצווייגן זיך ביי אים די צדדים אין "שלוחו של אדם כמותו", באַדייט דאָס אַז ביי יעדע שליחות ווערט דער שליח פאַררעכנט כאילו ער איז רער משלח בגופו, (אַ "פארקערפּערונג" פון משלח אין גוף השליח) אדער בלויז דאָס מעשה השליחות, דער אַקט וואס ווערט דורכגעפירט, קריגט אַ דירעקטער באַציאונג מיט'ן משלח (דער שליח בלייבט אבער אַ זעלבסטשענדיקער פאַקטאָר). אָדער גאָר ביידע נישט (דער משלח ווערט אינגאַצן נישט רעפּרעזענטירט), בלויז די גזרת התורה שאַפט אז שמעון'ס פעולה זאָל פּונקט אַזוי העלפן פאַר ראובן ווי ער וואָלט עס אַליין געטאָן. אָט זאַמלען זיך אָן א שורה פון ראיות פון גיטין און קידושין ווי פון תמורה און מנחות… אינטערעסאַנט איז אַז די אייגענע חקירה (די צוויי ערשטע צדדים) טראַכט אויך רבי מאיר שמחה אין אור שמח (הל' גירושין פ"ב הט"ו).
און נישט בלויז אין די שאלה איז רי"ע געגאַנגען בתלם אחד מיט די גדולי ליטא, אין אַ סאַך פאַרשידענע נושאים זעען מיר אַ געמיינזאַמער צוגאַנג אין אַנאליזירן הלכה'דיקע מושגים, כאטש די טערמינאָלאָגיע איז פאַרשידן. למשל אינ'ם פטור פון אַן אנוס ביי מצוות עשה, טראַכט רי"ע (אתוון דאורייתא כלל י"ג) צו דער אונס עלימינירט די מצוה אינגאַנצן און דער אנוס בלייבט אַן "אינו מחויב" אָדער דער חיוב איז טעארעטיש נאָך דאָ און דער אנוס איז נישט אויסגעשלאָסן דערפון נאָר די תורה פאַרלאַנגט עס נישט אין דעם פאַל און איז דערויף נישט מחייב, [למשל אַ חולה וואָס טאָר קיין מצה נישט עסן און דאָך עסט ער, צו הייסט עס אַ קיום המצוה (אויב עס ווערט אים בעסער צו מוז ער נאָכאַמאָל מקיים זיין די מצוה)], אויך וועט אויסקומען אַ נפקא מינה (וואָס איז אין אמת'ן אַ מחלוקת הפוסקים) צו אַן אנוס וואָס האָט נישט געקענט דאַווענען אַ תפלה, צו דאַרף ער איבערדאַווענען ביי נעקסטע תפלה נאָך אַ שמונה עשרה. כמעט אויפ'ן זעלבן שטייגער, טראַכט עס רבי ליפמן ביאַליסטאקער, דער "עונג יום טוב" (סי' מא).
דער באַוואוסטער "יסוד" פון רבי חיים בריסקער אַז מעילה גייט צו מטעם גזל (חי' רבי חיים הלוי פ"ח מהל' מעילה). דאָס מיינט אַז דער איסור מעילה, איז נישט ווי אַנדערע איסורי הנאה, וואָס דער חיוב איז אויף די הנאה כשלעצמה, נאָר די הנאה ווערט דאָ פאַררעכנט ווי אַן אופן פון גזל, און דער צוגאַנג אין הלכה איז טאַקע מיט דיני גזל. דער אויפטו ווערט שוין דערמאָנט אין איינע פון ר' יוסף ענגיל'ס חקירות (אתוון דאורייתא כלל ג'). די אייגענע סברות פון די חקירה איז רבי אלחנן וואַסערמאן תולה אין מחלוקת ראשונים (קובץ הערות יבמות מו: וע"ע ברכת שמואל קידושין סי' כ').
אין די ישיבה וועלט איז אויך מפורסם א חקירה אינ'ם דין פון "עובר ניתר בשחיטת אמו", די שאלה איז וואָס די תורה האָט געמיינט מיט "כל בבהמה תאכלו" און וויאזוי ווערט דער עובר מותר, צי ווערט, דורך די שחיטת האם, אויך דער עובר פאַררעכנט ווי אַ נִשְׁחַט, אדער ניין, די תורה האָט בכלל דעם עובר מתיר געווען (אָן דין שחיטה). (ע' אמרי משה סי' ז' וקובץ ענינים חולין עז.) די זעלבע צדדים רעדט ארום רבי יוסף ענגיל (אתוון דאורייתא כלל י"ד). אַ נפקא מינה וועט למשל זיין, לענין דער דין חֵלֶב פונ'ם עובר, וואָס דער רמב"ם איז מתיר, און אַנדערע ראשונים קריגן דערויף – אויב דער עובר האָט בלויז אַ נשחט בלייבט דער חֵלב אַזוי ווי יעדע חֵלב, און אויב די תורה האָט אלס מתיר געווען מכח "כל בבהמה" איז דאס אויך מותר.
אין די שיעורים פון רבי אלחנן וואַסערמאַן אויף מס' חולין (קובץ ענינים) איז פאַרהאַנען צען אָדער מער בירורים וואָס רבי יוסף ענגיל האָט שוין באַמערקט אין זיינע ספרים (בפרט אין אוצרות יוסף אויף יורה דעה).
אייגנאַרטיק איז אויך דער בירור זיינער, ווי ער קלערט וואָס איבערוועגט אין עולם ההלכה, כמות אָדער איכות (לקח טוב סי' ט"ו). אויך איז באַוואוסט זיין שאלה אויב קריאת התורה איז אַ דין קריאה אויף יעדן יחיד נאָר דער בעל קורא איז מוציא דעם ציבור מיט'ן חיוב, אדער איז עס בלויז אַ דין שמיעה (ציונים לתורה כלל ט').
אינ'ם ספר "ציונים לתורה" טרעפן מיר גאונישע אויפטוען אין ענין פון מכת מרדות (כלל ג') און אַ פלא'דיקן קונטרס אין עניני אישות (כלל ל"ט). אין אתוון דאורייתא געפינען מיר דעם מושג פון "מחתכו על בוריו", דאָס גרונטליכע אַנאַליזירן די איסורים פון טבל און תרומה, דמאי, יבמה לשוק, טריפה און נדה, רבי שמעון שקאפּ אין "שערי יושר" פאַרנעמט זיך אויך מיט אַ טייל פון די בירורים. גאר "דקות"דיק זעען מיר אים צונעמען דעם איסור יוצא ביי קדשים (שו"ת בןפורת ח"א סי' ו'), ער קלערט צו דער איסור יוצא נעמט זיך ווייל דער קרבן איז אַרויסגענומען געוואָרן אָדער ווייל ער איז נישט אינווייניק… בקיצור, אַרויס אָדער אינדרויסן…! פאַרשטייט זיך, אז די שאלה איז באַזירט מיט ראיות און אויך דעפינען זיך "נפקא מינה'ס".
כ'האָב פון אויבן אויף אויסגעקליבן איינצלנע נקודות, שפּענדליך פון אַן אילנא רברבא, וואָס זענען נאָנט צום דרך הלימוד וואָס איז מקובל אין די ישיבות. פארשטייט זיך אַז דאָס איז בלויז כטפה מן הים פון זיין גיגאַנטן עולם החידוש. את הגלויים לנו ואת שאין גלויים לנו…
"שירה" פון גמרא-ניגון
אין די "בין השיטין", צווישן די גאונישע שורות פון זיינע חידושים הילכט אַן שטילן דבקות'דיקן גמרא ניגון… דאָס השתפכות הנפש פון אַ שר התורה… די שירה פון רבי יוסף ענגיל… שירה נעמט אַרום די עקן פון די וועלט… שירה לויט'ן מהר"ל דרוקט זיך אויס אין הפלגה, עס צופליסט זיך אין מרחב און ווייסט נישט קיין גרענעצן…
אַזוי האָט רבי יוסף ענגיל מקיים געווען דעם "ועתה כתבו לכם את 'השירה' הזאת". אין זיין 'שירה' האָט כל התורה כולה האַרמאָנירט בשלימות. ער האָט אפילו אויפגעוויזן די שרשים פון קבלה אין ש"ס… מען טאַפּט ביי אים אָן בחוש, דעם "כולם ניתנו מרועה אחד", אַז ערגיץ וואו קומען זיך אַלע צוזאַמען צו איין מקור…
גל של אגוזים… אַזוי האָט איסי בן יהודה געשילדערט רבי טרפון, בא תלמיד ושאלו דבר הי' מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה אגדה גם יחד…און אין אבות דרב נתן ווערט אויסגעפירט כיון שיצא מלפניו הי' יוצא מלא ברכה וטוב (ע"ש פי"ח).
אין זיין יצירה נעמט ער נישט אויף דעם מעיין מיט אַ שטרענגען "ונראה", נאָר נעימות'דיק, פאָטערליך, שמוסט ער זיך אַדורך און פירט אויס דעם רעיון מיט "ובאתי רק להעיר". כאילו ער וואָלט געזאָגט, דאס איז נישט דער סוף פסוק, די תורה איז רחבה מני ים, דאָ האָסטו געדאַנקען ואידך זיל גמור… איך בין נאָר געקומען "להעיר", אויפמערקזאַם מאַכן, אדער אפשר גאָר "ערוועקן" אין דיר חשק התורה… אדרבה שפּאַר זיך, דינג זיך מיט מיר, ווענד אָפּ די סברא, אדער לערנען זאלסטו…
"ובאתי רק להעיר"…
ווייל נישט בלויז זיין תורה האָט ר' יוסף ענגיל ליב געהאַט, נאָר אַ וודאי יענעם'ס אויך, דער ענין האט ער אַמאָל ערווענט אין אַ דרשה אין די באַוואוסטע "ר' אייזיק ר' יעקל'ס שול" אין קראקע, אַז די תפלה פון "שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים" באַציט זיך, קען זיין גאָר אויף אַ צווייטנס תורה… (אוצרות יוסף דרוש ו').
עס וואָלט באמת כדאי געווען, בפרט פאַר די יונגע לומדים זיך נענטער צו באַקענען מיט זיינע ספרים, עס איז וויכטיג זיך אָפּצולערנען פון זיי, הן זיין עומק און הן זיין רחבות און היקף, דאָס זיינען די צוויי הויפּטמאטיוון פונ'ם גאון הגאונים וואָס "אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא"…
אויפשריפטן אויף דעם קבר פון ר' יוסף ענגיל אין וויען:
כ"ת
פה תנוח גוית אדם גדול בענקים הגאון האדיר האדיר המפורסם למרחקים חריף ובקי נפלא בכולא תרי תלמודאי נהירין ליה שבילין דנהר דעה וחכמה עילאה הצדיק הקדוש גדול מרבן שמו מוהר"ר יוסף בהרב מו"ה יהודה ענגיל זצ"ל ראב"ד דק"ק קראקא יצאה נשמתו בטהרה ביום ש"ק פ' נח ב' דר"ח מרחשון תר"פ לפ"ק.
ת. נ. צ. ב. ה.
מליצה, תוכן וצורה – משלשה אלה קוראים המחברים את השמות של ספריהם. רוב השמות של הספרות הרבנית הם מליציים; קצתם מעידים על טיבו של התוכן שבספר ומיעוטם – על הצורה החיצונית. להסוג האחרון שייך השם של הספר שלפנינו – "גליוני הש"ס". "גליונות" אינם חיבורים מיוחדים. הרי הם רשימות של המחבר בצדי או בשולי הדפים של איזה ספר (במקרה שלפנינו – "הש"ס"). אין המחבר נכנס, כרגיל, בציוניו והערותיו על גליון ספר נדפס לבירור יסודי של הענין. מעיר בקצרה ומשאיר מקום לעיון ולדיון. מי לנו גדול מרבי עקיבא איגר, שהערותיו ב"גליון הש"ס" חדורות עומק ופשטות כאחד, כדרכו של אותו גאון בכל מקום, ואף על פי כן אין בהן מהביאור התכליתי שבתשובותיו וחידושיו.
ומאליו מובן: כשם שבכלל אין פרצופו התורני של אחד דומה לחברו, כך אין הערותיהם של בעלי הגליונות שוות. כל אחד מטביע אותן בחותמו שלו. ה"גליונות" שלפנינו הם "הגהות נחמדות על סדר נזיקין בבלי וירושלמי אשר עטר אותם…סביב ש"ס בבלי דפוס זיטאמיר וירושלמי דפוס ברלין". מאה ואחד חבורים השאיר המחבר בכתב יד (מלבד אלה שנדפסו!). נפרטים הם בשמותיהם לשער הספר והרשימה נסגרת כאילו כלאחר יד: "מלבד הגהות על כל הש"ס בבלי וירושלמי". "מלבד" הזה הן הן "הגהות" שבספר שלפנינו.
דרך מיוחדת לו להמחבר בכל חיבוריו. בקיאות עצמאית, בלתי מצוייה בגדולי התורה ובלתי רגילה בספרים. בקיאות של השוואות והפתעות, מגלה נקודת הדמיון של הענין הנידון במקומות, שלא יעלה על לבנו לעולם, ולא מפני ש"דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר". אם "המקום האחר" הוא גלוי ומפורש, הרי ה"עשירות" מסורה בידי כל מי ש"תלמודו בידו". אבל יש וה"עושר" הוא צפון וטמון. ה"מרגניתא" מכוסה ב"חספא". בקיאות שכיחה, אפילו כשהיא גדולה למדי מבחינה הכמותית, לא תספיק להגיע לאותם האוצרות הספונים, הרגשתו המיוחדת של המחבר מכירה בנקודה ההגיונית הגנוזה במאמר חז"ל שגור והריהו מוציאה ומציעה לכל. הבקיאות הרחבה שלו במובנה הרגיל מסייעה לו לצרף לאותה הנקודה מקומות אין מספר מבבלי ומירושלמי ומכל "חדרי תורה" של הספרות התלמודית.
האריכות הרגילה של המחבר אין לה, כמובן, מקום ב"גליוני הש"ס". טבע הדברים מחייב. אבל דמותו התלמודית של המחבר משתקפת גם בהערותיו הגהותיו הקצרות, כאותן הסגולות של הים הגדול המשתקפות בטיפת מים.
שלש תכונות ל"גליוני הש"ס": מראי מקומות, חידושים והשוואות. מראי המקומות לרוב אינם אומרים כלום מלבד עצם הציון. "עיין" שם ושם – ולא עוד. כמובן, כשאנו מעיינים באותם המקומות אנו מוצאים שם דברים הנוגעים לפירוש הסוגיא. אבל המחבר משלו אינו מוסיף שום "נופך". ממלא הוא תפקיד שימושי. ומבחינה זו, השימושית, אמנם ערך חשוב לציוניו. הרי ה"הגהה" הראשונה מסוג זה, ב"גליון" לבבא קמא (ג.). "אלא אאבנו וסכינו כו'. נ"ב ("נכתב בצידו") עיין אריכות בשו"ת הר"י מיגאש סימן קע"ד". ואמנם: הר"י מיגאש נשאל שם לבאר אותה סוגיא והוא משיב בארוכה. חשוב מאוד ביאורו של אחד מגדולי הראשונים ובפרט לאותם הרגילים להעמיק בגמרא עם שיטות הקדמונים. אבל מנין, שבשו"ת הר"י מיגאש יש תשובה ארוכה על סוגיא זו? ב"שיטה מקובצת" לבבא קמא מובאות כמה תשובות הר"י מיגאש לסוגיות שונות ודוקא תשובה זו חסרה שם. ציונים כאלה יש במקומות שונים להרבה ראשונים אחרים: להריב"ש, להתשב"ץ, למהר"ם בר' ברוך ועוד. אף לאחרונים שונים הוא מראה מקום: ל"שבות יעקב", ל"שאילת יעב"ץ", ל"מעיל צדקה,, ועוד. ודאי, אין שלימות בציוניו. אינו מקיף את כל הראשונים ואת כל האחרונים. ספר כזה עדיין מחכה למחברו, אבל אין זה פוגם בתועלת החיובית שיש לקבל ממה שנתן לנו. כל שכן, שבכמה מציוניו הוא מעיר ומאיר גם בגוף הענין, אלא שאלה כבר נכנסים לכלל החידושים.
החידושים וההשוואות שב"גליונות" יונקים זה מזה. כל אחד מהם יש בו ממה שבחבירו. ההבדל הוא במטרה, במגמה. בחידושיו, בין כשבא לפרש ולבאר ובין כשחוקר בהלכה, הוא תומך את דבריו בראיות אופייניות, שיש בהן משום הדרך הבקיאותית המיוחדת להמחבר. ובהשוואותיו, בין שאומר בפירוש מה שהוא רוצה להוכיח מהן ובין שהוא סותם; "כזה…", אנו מוצאים בהן הארה מחודשת. בחידושיו הוא בא ממילא, מתוך בירור הענין, להשוואות; בהשוואותיו, להיפך, החידוש בא בתורת תולדה ופועל יוצא.
וכמובן, יש בחידושיו גם ממידת ההגיון, שייחד לו המחבר בכל ספריו. חוק הוא, למשל, ב"גליון" לבבא בתרא (ק"כ, ב), אם מועילה שאלה בפדיון הקדש ומעשר שני. מגדיר את ספיקו כך: אם שאלה מועילה רק כשמקדיש דבר חדש אבל לא כשמעתיק הקדושה ממקום למקום, או שאין הבדל. והוא מעורר ראיה מתרומה, ש"לפי מה שכתבתי במקום אחר (וכך כתבו, אגב, באריכות כמה אחרונים) דתרומה ישנה בטבל והתורם הוא רק מברר אותה, אם כן מעשה הפרשת התרומה עניינו בנושא של הקדושה, שלא היה לה נושא מיוחד ומבורר ובהפרשתו חידש זה, וזה ישנו גם בחילול שחידש נושא לקדושה היינו המעות, ואם כן כי היכי דיש שאלה על הפרשת תרומה הוא הדין אחילול". הערה יפה, אף על פי שיש מקום לחלק ביניהם, שכן בתרומה יש התחדשות גם באיכות הקדושה, שלא זו הקדושה שהיתה בעודה מובלעת בתוך הטבל לזו שחלה עם ההפרשה, מה שאין כן בחילול. שוב הוא מצדד באותו גליון ראיה להיפך, שבחילול אין שאלה מועילה, והוא מעורר לבסוף ספק חדש ומפתיע: אם מועילה שאלה בקבלת תוספת שבת ויום טוב, שהרי קדושת התוספת אף היא באה על ידי פיו של האדם. לדרכו של המחבר היה מקום, לכאורה, להעיר חיזוק לספיקו מרבינו יונה (ברכות פרק ד'), שמדמה תוספת שבת לתרומה לענין השיעור. אלא שהמחבר עצמו מוכיח שאין שאלה בתוספת. טעמו: "תוספת עניינו שהוא מוסיפו על השבת, והשבת העיקריי הא ליתיה בשאלה לכן גם התוספת ליתיה בשאלה". סברא זו כשהיא לעצמה אינה מספיקה. יש לדון: סוף סוף זה גופו, שהוא מוסיף על השבת העיקרית בא רק על ידי פיו. לפיכך מחזק המחבר סברתו בראיה: "והרי זה כענין נזירות שמשון דלא מהני שאלה הואיל ומקבל נזירות כשמשון, ושמשון לא היה יכול לשאול דהיה נזירות מצווה מן השם יתברך, וכך כאן כיון שמוסיפו על השבת הרי זה שמקבל שיהיה קדוש כקדושת השבת…".
פעמים הוא מחדש סברא המכוונת לפירוש הפשט. "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי הריתתם, שנאמר: ונקלה אחיך לעיניך – כשלקה הרי הוא כאחיך" (משנה במכות כ"ג א'). אין הפירוש – אומר המחבר ב"גליונו" – שכיון שנקרא "אחיך" אין עליו עונש, שהרי בחייבי מיתות בית דין לא מועילה תשובה אף על פי שכששב נקרא אחיך, אלא שכיון שנאמר בכרת "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", שעניינו שנכרת מהשורש של כלל ישראל ואיננו אח של ישראל, ולכן כשאחר המלקות אנו רואים שנקרא "אחיך", סימן שהמלקות מחזירה את חיבורו לשורשו ונסתלק הכרת. מתוך כך הוא מסייע ל"קול הרמז" שכתב, שבחייבי מיתה בידי שמים אין המלקות פוטרתם. סתם עונש אין ה"אחווה" מסלקתו. מוסיף להסביר עם זה המבואר בספרא בכל הכריתות, שאין הציבור נכרתין. כרת הוא כריתת הענף מן השורש, אבל לא ביטול השורש עצמו. אלא שבנוגע לחידושו של "קול הרמז" מפקפק המחבר הרבה ונוטה לחלוק עליו. ויש להתפלא על שניהם. בפירוש המשניות להרמב"ם (מכות ריש פרק ג') מבואר בפירוש שגם חייבי מיתה בידי שמים נפטרים במלקות.
פעמים החידוש הוא לא בדין ולא בפשט, אלא – בטעם. ב"גליון" לבבא מציעא (קי"ח, א') הוא נותן טעם לזמן בית דין שהוא שלשים יום: בפסיקתא רבתי, פרשת תשא, כתוב טעם על השמעת השקלים באחד באדר ("מתחילין בראשו של אדר ותורמין בראשו של ניסן") "כדי שלא לדחוק את ישראל". הרי שבפחות משלשים יום נחשב לדחק ולחיצה ויש בו משום "לא תהיה לו כנושה". אף מה שאמרו במכות (ג, ב') "סתם הלוה שלשים יום" הוא, לדעתו, מטעם זה: כשמלוהו על פחות מכן יש בעצם ההלואה משום לחץ ודחק, שמכריחו לשלם בפחות מל' יום, ומצינו בהלואה עצמה ענין "לא תהיה לו כנושה" במלוה בריבית, שאמרו בגמרא שעובר גם משום לאו זה, וביאורו שמחמת הריבית הוא דחוק לשלם במוקדם ונחשבת ההלואה גופה ללחץ.
מתוך השוואותיו אנו למדים כללים בדרכי הדרשות ב"גליון" בבא קמא (ל"ט, א'), על המשנה "שור האיצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: כי יגח ולא שיגיחוהו", כתב: "דוגמת זה בכורות מ"ח ב' יעבור כתיב ולא שיעבירוהו, ועיין עוד לקמן נ"ג א' תוספות ד"ה בעל השור שכתבו גזירת הכתוב מונפל וכו' ולא שיפילוהו". המחבר אינו אומר בעצמו כלום, אלא מראה "דוגמת זה" במקומות אחרים. אבל ההשוואות מאלפות. אנו רואים כלל: בכל מקום שכתוב בתורה איזו פעולה על אדם או בעל חי אין הפעולה מתייחסת לנושאה אם הוא מוכרח לה על ידי אחרים. כיוצא בו: "ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנו אף כתבם לא נשתנה" (סנהדרין כ"ב א'). וב"גליון": "דוגמת דרש זה בכורות י"ז א' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו, ועיין עוד סוטה ט"ו ב' דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה". ויש להוסיף עוד: "מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה" (עבודה זרה ל"ז, ב'). והשוואותיו מראים כלל לא בדרשת הפסוק בלבד אלא אף בדרכי הלימודים ההיקשיים של דבר מתוך דבר בהלכה. בעבודה זרה (ע"ג, ב') למדו, שטבל אוסר במשהו מטעם "כהיתרו כך איסורו" ("חיטה אחת פוטרת כל הכרי"), לכאורה הרי זה לימוד פרטי בדין של טבל. אבל המחבר מביא "דוגמתו" מהרבה מקומות: "זבחים ע"ד, ב' כנפילתה כך עלייתה וסוכה י', א' כהכשירה כך פסולה וביבמות כ"ב א' כיון דלענין יבום מיפטר ניפטר מיזקק נמי זקיק ובמנחות פ"ד, א' דלמאן דאמר חדש בחוץ לארץ דאורייתא גם עומר המתירו בא משם…" המון דוגמות הוא מוסיף עוד להביא, שהאיסור וההיתר של דבר אחד נשקלים בערך שוה ויש ללמוד האחד מהשני. הוא גם מוליד ומחדש מתוך כך: במחלוקת הפוסקים אם עד המסייע פוטר משבועה יש לומר ב"פשיטות": "כי היכי דמחייב שבועה הכי נמי פוטר דכחיובו כך פטורו".
דרכם של התנאים והאמוראים בהלכה שונה. מכאן המקור האמיתי ל"לשיטתות". כשאנו תופסים קו ידוע המיוחד לאחד מבעלי התלמוד הרי זה "לשיטתו" נכון. השוואותיו של המחבר מראות לנו על קוים כאלה. על המשנה בהוריות (י"ב, ב'): "כהן גדול פורם למטה" אמר רב "למטה למטה ממש", ושמואל חולק. המחבר ב"גליונו" מעיר ברמז: "מעין זה בבבא קמא ס"א, א', רב אמר נהר ממש ושמואל אמר כו'". הרי לנו, שדרכו של רב לפרש דברים כהווייתם: "ממש", ושמואל אינו מקפיד על כך. באמת מצינו "מעין זה" עוד במקומות רבים, ולפלא על המחבר, שלא ציין לשם. ראה: שבת (קנ"א, א'), רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר כו'; פסחים (ט"ז, א'), רב אמר דכן ממש ושמואל אמר כו'; וכאלה עוד בסוטה (מ"ו, ב') בגיטין (נ"ב, ב'), בבא קמא (נ"ב, ב') ועוד. והרי "לשיטתו" לא בדרך ההלכה, אלא בהלכה עצמה. בשבועות (י"ח, ב') נחלקו ר' אליעזר ור' יעקב בטומאת מקדש וקדשיו: ר' אליעזר סובר, שאינו חייב עד שיוודע אם בשארץ נטמא או בנבילה נטמא ור' עקיבא סובר, דכיון דיד דאיטמא בעולם" די בכך אף שאינו יודע אם נטמא בשרץ או בנבילה. מחברנו מעיר על "דוגמא לזה" במשנה בנגעים (פרק ה', משנה ד'), שאם היו באדם שתי בהרות, אחת כגריס ואחת כסלע, ולבסוף שבוע היו שתיהן כסלע ואינו יודע באיזו מהן פשה, חכמים מטהרים ור' עקיבא מטמא, וביארו המפרשים, שנחלקו אם צריך לדעת באיזו בהרת מיטמא או שכיון שסוף סוף טמא הוא לא איכפת לנו מאיזו בהרת באה הטומאה. נקודת ה"לשיטתו" של ר' עקיבא באמת יפה.
אף הוראה של מלה במובן הלשוני אנו מוצאים בציוני המחבר. על "מחשבה מועלת בדברי תורה" (סנהדרין כ"ו ב') פירש רש"י: "מהניא לשכח לימודו". המחבר מעיר: "זה חידוש, לשון מועיל שלא לטובה, ויש דוגמתו בזבחים פ"ז א' לינה מועלת בראשו של מזבח, היינו דמועלת לפסול". ויש להוסיף: "לסם יבש שמונח על בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום (סוטה ח' ב), שמובנו: אינו מזיק כלום (ובתוספתא שם הגירסא באמת "אינו מזיק"). ה"תועלת" היא, שהדבר פעל את פעולתו, בין שהיא לטובה ובין שהיא לרעה. גם פירוש בלשני אנו פוגשים ב"גליון". בירושלמי בבא מציעא (פרק ו' הלכה ה') יש: "הדא אנטיכריסים ריבית הוא". ה"פני משה" נתקשה להבין מה זה "אנטיכריסים" ("לא נמצא זה במפרשי המלות"). מחברנו כותב: "עיינתי בספר מלות לועזי ומצאתי כי "אנטיקרעסע" היא מלה יוונית ועניינו הלוואה על המשכון בתנאי שיהיה להמלוה רשות להשתמש בהמשכון, ועל זה הוא שאמר הירושלמי כי דבר זה ריבית הוא". מוסיף הוא לבאר את הקשר שיש להלכה זו עם המשנה שהירושלמי עומד עליה.
בשעת הצורך יודע המחבר גם להעמיד גירסא, לתקן נוסח. בסנהדרין (ק"ב, א') אמרו: "וירבעם יצא מירושלים – אמר ר' חנינא בר פפא שיצא מפיתקא של ירושלים", ופירש רש"י: "מפתקא של ירושלים, מכללה שלא לחזור בה לעולם ולא ליטול חלק בעבודה". "אין לזה מובן כלל – מעיר מחברנו – דהא ירבעם היה משבט יוסף ולא היה לא כהן ולא לוי ומה חלק היה לו ליטול בעבודה, וגם הרי אין זה מענין המכוון כאן כלל דקיימינן כאן אהא דאין לו חלק לעולם הבא". והוא מגיה: במקום "בעבודה" צ"ל: "בכבודה", ורוצה לומר: שלא יראה בכבודה של ירושלים שיתגלה לעתיד. והוא כעין פירוש הערוך: "שיצא ירבעם מן הכתב הכתוב לצדיקים שיחיו וישמחו בירושלים". ביחוד הוא מרבה לתקן נוסחות בירושלמי. פעמים מצד גוף הענין, פעמים מכח הוכחות ממקום אחר.
נציין שתים מהגהותיו. בירושלמי בבא בתרא (פרק י', הלכה ז') יש: "תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן". לפנינו בא מאמר זה אחרי משנה ז'. ופירושו לפי ה"פני משה", שזהו טעם על "האומר לבנו שטר בין שטרותיו פרוע ויש לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע". המחבר משמיט כל המשנה ז' מכאן (וזהו דבר הרגיל בירושלמי, שכן בתחילתו לא סודרו בירושלמי המשניות לפי ה"הלכות") והמאמר שייך לסוף ההלכה הקודמת (הלכה ו'): "מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ור' יוסי אומר יכתוב שובר" – על משנה זו נחלקו שם בירושלמי איזה זמן יכתוב בשטר החדש, זמן הראשון או זמן של היום. ור' יוחנן מקשה על רב שמצריך לכתוב זמן ראשון, שאם כן למה אמר ר' יוסי במשנה: "וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה", שיפסיד המשועבדים מזמן הראשון, והרי אינו מפסיד כלום אם כותב גם בשטר השני זמן הראשון. ועל זה בא התירוץ: "לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן", כלומר: יפה כחו של המלוה בשטרו הקודם, שהוא גדול, שכן אימתו על הלוה יותר אם יאבד שוברו וישתדל לפורעו. והוא הוא הטעם, שנאמר בברייתא בבבלי (קע"א א'): "כדי שיכוף לפורעו". תיקון יפה – ו"מקומי", והרי הגהה לפי השוואה ממקומות אחרים. בסנהדרין (פרק ה', הלכה ג'), לענין שהעדים טועים בעיבורו של חודש עד רוב החודש, "אמר ר' יוחנן כגון העירנין (בני הכפרים) הללו וחכמים אומרים אינן כלום". קשה להבין פירוש דברי חכמים. ה"פני משה" נדחק מאד. המחבר משער ("אולי צ"ל" שהנוסח הנכון הוא: "וחכמין אינון כלום". לשון זה ("וחכמין אינון כלום") נמצא כן בירושלמי ברכות (פרק ב', הלכה ג') ועבודה זרה (פרק ג', הלכה א'), ופירושו: כלום הכפריים יודעים ומכירים בעיבורו של החודש אפילו אחרי רוב החודש? הטעות עלולה לבוא בנקל. המעתיק כשמצא "וחכמי' אינון כלום" ולא הבין את הפירוש, הוסיף "אומרים" והחסיר ו' ב"אינון". ה"אולי" נראה ל"ודאי"…
המונים מצטרפים כעת לקיים צוואתו, לסייע בהדפסת ספריו ולזכות בישועות בזכות הבטחתו האחרונה המחוללת פלאים כפי שרבים מעידים * לעת ערב יתקיים מעמד תפילה מרטיט על ציונו הקדוש על כל מקיימי צוואתו להיפקד בדבר ישועה ורחמים
היום מציינים המוני לומדי התורה את הילולת שר התורה גאון הגאונים הגה"ק רבי יוסף ענגיל זי"ע, אותו גאון וקדוש שהיה ידוע ומפורסם בכוח תורתו ובשגב קדושתו כפי שהפליגו גדולי התורה לדורותיהם בתוארים מיוחדים על רום קדושתו וגדלותו בתורה.
בעת המסוגלת הזאת מבקשים רבים לקיים צוואת צדיק ולזכות בהבטחתו הפלאית 'לפעול בשמים עבור המסייעים להדפסת ספריו'.
גאונותו המופלגת בכל מקצועות התורה, הייתה כמו אחד מהראשונים. הספרים שחיבר, מלאים חידושי תורה למדניים, מתוקים מדבש ונופת צופים, המשפיעים על כל הלומד בהם חשק עצום ושמחת התורה.
101 חיבורים בנגלה ובנסתר הותיר רבינו, כפי שראה והעיד הגר"ש וואזנר זצ"ל. 101 חיבורים עם חידושי תורה למדניים, מתוקים מדבש ונופת צופים, המשפיעים על הלומדים בהם חשק ושמחת התורה. ספרים שהפכו לספרי יסוד בעולם התורה וכבשו את כלל הלומדים.
שאיפתו התמידית של רבי יוסף הייתה שכתביו וחיבוריו המופלאים יאירו את העולם כפי שהתבטא 'מהספרים שלי יהיו לי תלמידים' – נבואה שאכן התגשמה.
טרם כבה נר האלוקים כשסביב מיטתו ניצבים תלמידיו לצד גדולי התורה שבאותו הדור, נשמע קולו כבת קול משמים: 'מי שיסייע בהדפסת הספרים שלי, אהיה לו למליץ בעולם העליון'. זוהי צוואתו והבטחתו האחרונה המחוללת פלאים לרבים עד היום.
השמועה על הצוואה וההבטחה הפלאית לאחר פטירת הצדיק, הביאו רבים וטובים מרבני אירופה וארה"ב להצטרף יחד עם עשירי העם לועד הפועל של מכון 'אוהבי תורה' שהוקמה בשנת תר"פ להדפסת הספרים, ואכן רבים זכו בימים ההם לישועות נשגבות.
גם כיום זוכים המונים לראות עין בעין ישועות בחוש בזכות קיום הצוואה כפי שיעידו המוני העובדות הנמצאים במכון. מוקד מיוחד הוקם עם אברכים היושבים וקולטים את המוני הפניות שזורמים מהמבקשים לזכות בישועות מעל לדרך הטבע בזכות הבטחתו האחרונה שמחוללת פלאים: 'מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי – אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון' כפי שאכן מעידים רבים שזכו כבר לישועות מעל לדרך הטבע.
בתוך כך נערכים נציגי 'אוהבי תורה' לקראת מעמד התפילה האדיר היום לעת ערב, בשעת נעילת היום, על הציון הקדוש שבווינה שבו יעתירו בתפילה ובקשה רבני ושליחי המכון על כל מקיימי הצוואה לאמר לצדיק: 'אלו קיימו את בקשתך וסייעו להדפיס את ספריך, אף אתה עשה למענם ופעל עבורם ישועות נשגבות בעולם העליון כפי שהבטחת'.
גדולי התורה לדורותיהם הפליאו מאוד את שגב קדושתו וגדלותו העצומה בתורה של גאון הגאונים רבי יוסף ענגיל זיע"א, ספריו המופלאים הפכו לספרי יסוד בעולם התורה וכבשו את הלומדים הרבים מכל הסוגים, חידושיו העצומים, הבהירים והמתוקים, מאירים את דרכם של לומדי התורה, מגדולי העמקנים עד בחורי הישיבות שזוכים גם להבין וללמוד ומוצאים בכך סיפוק עצום ושמחת התורה.
גם גדולי הדור זצוק"ל מרנן ורבנן הגר"ש וואזנר, הגר"ח קנייבסקי, הגרמ"י לפקוביץ, הגראי"ל שטיינמן, הגר"ע יוסף והגרי"מ פיינשטיין זצ"ל וכן גדולי הדור שיבלחט"א האדמו"רים מבעלזא, ויזניץ, צאנז וסאטמאר שליט"א ועוד, הפליגו בכוח תורתו של רבי יוסף זי"ע המסוגל לישועות מעל לדרך הטבע, כאשר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל אף כתב שמקיימי הצוואה 'יזכו לראות ניסים ונפלאות'.
היום כאשר המונים מבקשים להצטרף לסגולה הפלאית לקיים את צוואת הצדיק ולזכות בישועות מעל לדרך הטבע, ניתנת אפשרות מיוחדת לקיים את צוואת הצדיק אפילו בהשתתפות סמלית ובכך לזכות לישועות מעל לדרך הטבע כפי שרבים זכו כבר: 1800-200-855
וכאז כן עתה – כלל השותפים בהפצת תורת ומשנת הגה"ק רבי יוסף ענגיל זי"ע השותפים בהדפסת ספריו והפצתם לזיכוי הרבים, זוכים לראות עין בעין בקיום ההבטחה וזוכים לישועות גשמיות ורוחניות, ולסיוע שמימי נשגב בלימוד התורה.
המוני עדויות אישיות מסופרים מפי אנשים שזכו בישועות מעל לדרך הטבע בכוח תורתו של הצדיק הקדוש רבי יוסף ענגיל זי"ע שעומד בשמי מרומים וממליץ טוב בכוח תורתו הקדושה על הנוטלים חלק ושותפות בהוצאת ספריו – להרעיף על ראשם שפע ישועות ונחמות למעלה מגדרי הטבע.
גם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל התבטא באופן נדיר על הבטחת רבינו זי"ע, וענה בכתב ידו לתורמים ששאלו את דעת קדשו באופן אישי, שהזוכים להיות שותפים בהפצת תורתו והדפסת ספריו "יזכו לראות ניסים ונפלאות!"…
אנשים רבים זכו לראות זה מכבר נסים גלויים, ישועות ונפלאות מכח תורתו של רבינו בכל עניניהם, זה בפרנסה וזה בזרע של קיימא, זה ברפואה וזה בשידוכים, זה בהצלה מסכנות כלכליות שונות וזה בהצלחה מופלגת בעניני מסחר. הבטחתו הנצחית של רבינו פועלת בשמי מרום!!!
רבים מן השותפים מבקשים את כח התורה למען התורה. הם מתייצבים בחיל לפני גאון התורה, למען ישמש להם מליץ יושר בעולם העליון למען התעלותם בתורה והגברת חשקם בה. ובמיוחד לצאצאיהם, להצליח דרכם בתורה ולרוות מהם רוב נחת דקדושה, ומצאו את שר התורה הגה"ק רבי יוסף ענגיל זי"ע כמליץ שיש ביכולתו לפעול למען הישארותם קשורים ומחוברים לכח התורה.
בשנת תש"ס, אחרי שנים שדבריו האחרונים של אותו גאון וקדוש הדהדו ברחבי תבל, הגיעה עת לחננה, כאשר חודשה המסורה והוקם מכון מיוחד למילוי הצוואה ולהדפסת עשרות חיבוריו הקדושים בהדר ובפאר. גם שם המכון הממשיך נקרא כשם שנתן לו חתן רבינו: 'מכון אוהבי תורה'.
מי שיזם את הפרויקט הנשגב הזה, היה אברך צעיר ונמרץ, הרב הערש וואלף פריעדמאן שמו, שעוד בצעירותו כתלמיד בישיבה נמשך לבו אחרי סגנון לימודו של רבינו הגדול זי"ע, אשר לבד מן העומק והברק שבחידושיו התברך בלשון לימודים מושכת כל לב. הוא הרבה להגות בהם ולמצוא דברי חפץ, ולאחר שהתוודע להיקף החידושים הסובבים את כל תחומי התורה, החל לעסוק בההדרת החיבורים ובהדפסתם מחדש.
כך הוקם מחדש מכון 'אוהבי תורה' – כהמשך למכון שהוקם מיד לאחר פטירת רבינו ושעליו נמנו גדולי וצדיקי אותו הדור זצוק"ל.
אותו מכון שזכה והפיץ את משנת רבינו בכל קצוות תבל, אותו מכון שרבים זכו בזכותו לישועות מופלאות מעל לדרך הטבע.
התחדשות המכון חוללה התרגשות רבתי בעולם התורה. המפעל הקדוש זכה וזוכה להכוונתם הישירה והנלהבת של גדולי הדור בארץ ובגולה, אשר עודדו והמריצו את העוסקים במלאכת הקודש לקדם במרץ את המיזם החשוב, בראשם מרן הגאון רבי שמואל וואזנר, בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, שאף זכה בילדותו להיות מרואי פני רבינו ומאוהבי תורתו.
בעצת גדולי וחכמי תורה, הספר הראשון שראה אור ביוזמת מכון 'אוהבי תורה' היה 'תפארת יוסף' על חומש בראשית. מדובר ביצירה חדשה – יצירת מופת שליצירתה נדרשה ידיעה מקיפה בכל עשרות חיבורי רבינו. כאשר כל החידושים סודרו לפי סדר הפרשיות, דבר דבור על מקומו.
במדור מיוחד של ביאורים והערות נעשתה השלמת המלאכה, מאות מראי מקומות והשוואות לכל חיבוריו של רבינו, אשר דרך כתיבתו עונה ביותר על הגדרת חז"ל ש'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר', ואף רבינו על פי רוב, את מה שהחסיר במקום אחד השלים במקום אחר.
יציאת הכרך הראשון לאור, חוללה התרגשות רבתי בעולם התורה. מפעל קדוש זה זכה להסכמתם הנלהבת של גדולי הדור בארץ ובגולה, שעודדו והמריצו את המיזם החשוב, ובראשם פוסק הדור הגאון בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, ואליו הצטרפו מרנן ורבנן גדולי הדור זצ"ל, הג"ר אהרן יהודה ליב שטינמן זצ"ל, הג"ר מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, הג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, הג"ר חיים קניבסקי זצ"ל, הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל, הג"ר אפרים פישל הרשקוביץ זצ"ל אבד"ק האליין, כ"ק האדמו"ר רבי נפתלי צבי מבאבוב זצ"ל, הגה"צ גאב"ד נאראל זצ"ל וש"ב של רבינו הגה"צ רבי אלחנן היילפרין אב"ד ראדומישלא זצ"ל.
להבדיל בין החיים ובין הקרויים חיים, המכון זוכה תדירות להכוונתם ולעידודם של גדולי הדור החיים אתנו, בראשם גאון ישראל הגאון רבי דוב לנדו שליט"א, כ"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א, כ"ק האדמו"ר מצאנז שליט"א, כ"ק האדמו"ר מסאטמאר , כ"ק האדמו"ר מבאבוב שליט"א, הגאון רבי שאול אלתר שליט"א, ועוד גדולים וצדיקים אשר באו בהסכמות נלהבות למען כבודו של אותו גאון ולמען העוסקים בבירור מקחו.
הספר 'תפארת יוסף' התקבל בתשואות חן בעולם התורה, על ידי הלומדים מכל שכבות הציבור, מקטן ועד גדול, בחורי ישיבות וגאוני ארץ מכלל הציבורים. מגולת ספרד, מפרושי אשכנז וכמובן מחסידי פולין וגאליציא. המכתבים הרבים והנפלאים מכל קצוי תבל – פשוטו כמשמעו – שהגיע אל המכון, מעידים על כך יותר ממאה עדים נאמנים.
מאז ראו אור כמה כרכים במסגרת המפעל הקדוש הזה, על ספרי בראשית ושמות, ועוד היד נטויה לסיים את כל הסדרה על התורה בסייעתא דשמיא. מלבד זאת כבר יצא לאור ספר אחד מסדרת המועדים, העתידה בעז"ה לכלול כמה כרכים מלאים וגדושים מאוצר המנוצר מתורת רבינו זי"ע, ועוד כרכי הגדה של פסח וביאורים לפרקי אבות.
זה עידן ועידנים שוקדים רבני המכון על עבודת ההדרת כל ספרי רבינו, על הש"ס, תשובות ודרשות, ענינים וסוגיות, ותלי"ת כבר יצאו לאור עולם הספרים הנעלים והמפורסמים: 'אוצרות יוסף' – דרשות (שני כרכים), ספר 'לקח טוב', ספר 'אתוון דאורייתא', ספר 'ציונים לתורה', ספר 'אוצרות יוסף' – שביעית בזמן הזה, ספר 'תפארת יוסף' – עניני נישואין, ספר 'תפארת יוסף' – חנוכה, 'תפארת יוסף' – עניני ברכת המזון ועוד.
במקביל, כדי לעשות שם ונפשות לתורתו של אותו צדיק, מפרסם המכון פנינים וחידושים, כמו מחקרים ובירורים מתולדות רבינו בגליון מיוחד הנושא את השם 'אַבְרֵךְ' [על שם הפסוק (בראשית מא, מג) הנאמר ביוסף הצדיק – 'וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ', וברש"י: "דרש רבי יהודה, 'אברך' זה 'יוסף' שהוא 'אב בחכמה'"]. הגליון יוצא לאור מדי שבוע בשבוע ומתפרסם באלפי בתי מדרשות ברחבי תבל, ובאמצעים דיגיטליים לאלפים נוספים, ומזכה את הרבים להטעימם מערבות תורתו וחידושיו ומתולדותיו ואהבתו לתורה.
לאחר שנסתלק לשמי מרומים והביאוהו למקום מנוחתו, עשתה לה כנפיים תחינתו האחרונה, המלווה בהבטחה ברורה ונחרצת, שאינה מתפרשת לשני פנים – ואכן עד מהרה התייצבו כלל גדולי רבני וצדיקי הדור, לקיים את רצון קדשו ולסייע בהדפסת החיבורים.
מי שנטל על כתפיו את עול המלאכה, היה חתנו היחיד אשר לו נאמר דבר ההבטחה מפורש יוצא מפה קדשו, והזדרז להקים מכון מיוחד אשר נקרא שמו 'אוהבי תורה', על שם המטרה הנשגבה שהעמיד בראש מעייניו – להאהיב את דברי תורתו המתוקים מדבש של ראש גאוני גאליציא ופולין על הדורות הבאים.
כבר בהלוויית רבינו בעיר וויען, בהשתתפות רבבות אלפי ישראל, נשא חתנו הספד מרטיט בעת שהגיעה המיטה לבית החיים, ובו הזכיר את צוואתו והבטחתו של חותנו שר התורה. על אתר הגה את הרעיון לייסד את המכון 'אוהבי תורה', ובאותו מקום החלו לקבל נדבות מקרב אלפי המלווים למען הגשמת הרעיון החשוב.
תחת ידו מצויים היו מאה ואחד כרכי חידושים המוכנים להדפסה, "כמנין מיכא"ל שר התורה" – ועתה באה העת להורידם אל מכבש הדפוס ולהפיצם להמונים.
מלבד חתנו, מיהרו להצטרף אל ההבטחה הנשגבה אנשי קהילת וויען, אשר הקימו עד מהרה 'ועד הפועל' לעריכת כתבי רבינו והוצאתם לאור עולם. בראשות 'ועד הפועל' עמדו תשעה רבנים ונגידים שרתמו עצמם לעשות רצון צדיק.
אל המפעל הקדוש הזה חברו רבים מגדולי ישראל. רשימת חברי הועד ארוכה ומאלפת: בראשה עמדו כ"ק האדמו"רים מטשארטקוב, הוסיאטין וקאפיטשניץ זי"ע, הגאון רבי ישעיה פירסט זצ"ל רב דקהל "עדת ישראל – שיף שוהל" בוויען, ולצדם אישים נכבדים שונים.
מוויען יצאה הבשורה אל מרחבי אירופה. ומשם לווארשא, לאדז' וכל ערי פולין. הבשורה על בקשתו והבטחתו של רבינו זי"ע התפשטה במהירות ונודעה כמסוגלת להמשכת ישועות למעלה מדרך הטבע, עד שבחלוף זמן – לא רב גם ביבשת אמריקה הוקם ועד 'נכבדים' שהתחייבו לסייע להדפסת מאה ואחד החיבורים – בראשות גאונים מכל רחבי ארצות הברית, מחוף אל חוף, ביניהם: הג"ר דוב אריה לעווינטאל מפילדלפיה, הג"ר זאב לייטער מפיטסבורג, הג"ר אליעזר סילבער מספרינגפילד, האדמו"ר רבי פינחס הורוויץ מבוסטון, ועוד נציגים משלושים ושתים (!!!) ערים בארה"ב.
פעילות גיוס הממון למען הדפסת הכתבים חבקה עולמות ואכן הניבה פירות: עד מלחמת העולם וחורבן יהדות הגולה הספיק מכון 'אוהבי תורה' להדפיס שמונה ספרים מתוך מאה ואחד החיבורים: 'גליוני הש"ס' על סדר זרעים מועד נשים ונזיקין. 'אוצרות יוסף' – 'תשובת עגונה'. 'שביעית בזמן הזה'. 'חידושי יורה דעה'. 'דרשה לשבת שובה'. 'ח' דרשות'. 'מאמר דוד' ו'מאמר לבנה'. כמו כן התעסק המכון בהדפסת ספריו שכבר יצאו לאור עוד בחיים חיותו, להוציאם שוב ושוב במהדורות חדשות, לאור הביקוש הרב והצמאון האדיר שהתגלה להם בכל רחבי עולם התורה.
אלא שאז, בשיא פריחתו של המפעל הגדול והקדוש הזה, אשר נודע ונתפרסם כמשפיע ישועות לכל השותף בו – נקטע ונגדע הכל.
מכבשיה דרחמנא נגזרה גזרה. מלאך המוות הנאצי השמיד וכילה את יהדות פולין, בתוכה רבים מן היוזמים הי"ד – אשר לא הספיקו להוציא מן הכוח אל הפועל את שאיפתם הגדולה.
באותה תקופת חורבן נורא אשר נתרגש ובא על ישראל, נעלמו גם עקבותיהם של רוב חיבוריו של הגה"ק רבי יוסף ענגיל זי"ע, ואנו תפלה שעוד נזכה לאורם הטוב.
רגעים ספורים לפני הסתלקותו של רבינו הגאון הקדוש רבי יוסף ענגיל זי"ע לשמי מרומים, בערב שבת קודש פרשת נח שנת תר"פ, בשעה שהיו אראלים ומצוקים אוחזים בארון הקודש – ניצבו סביב מיטתו של הגאון האדיר אשר כל רז לא אניס ליה, תלמידיו ומעריציו ואנשי בריתו, לצד גדולי התורה שבדור הוד.
עיני כולם נשואות אליו בחרדה, בתחינה לשלומו של אותו צדיק וקדוש אשר כל חייו דביקות עילאית בחכמת התורה הקדושה. אולם הוא זי"ע כאילו מצוי בתוך עולם משלו, אפוף בשרעפיו, מנצל את רגעיו האחרונים בהאי עלמא להעמקה נוספת בסוגיות התורה, כאשר שפתותיו ממלמלות ללא הרף ואצבעו רושמת באוויר מרוב הרגל לאחוז בקולמוס ולחרוט את חידושיו לדורות עלי גליון.
לפתע נרעדו כולם לשמוע את רבינו, החש כי קצו קרב, ממלמל: "הן הקב"ה יודע, כי לא נהניתי מן העולם הזה, ואפילו באצבע קטנה…"
המעמד נשגב. חרדת קודש אופפת את החדר הקטן. הכל מבינים כי אלו רגעיו האחרונים של גאון ישראל, רבם האהוב של יהודי קראקא ופאר רבני עיר המלוכה וויען, מי שהיה שרוי כל חייו באווירה עילאית שכולה תורה ופרישות והרעיש והסעיר את העולם התורני בחידושיו הגאוניים.
והנה, לפתע פוקח רבינו את עיניו, כאילו משתלשלת נשמתו מעולם שכולו טוב, פונה אל חתנו יחידו, הלא הוא הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל הי"ד, בן אחר בן לקדוש ישראל השרף מקאצק זי"ע – אשר התמסר במשך שנים לעמוד לימין חותנו הקדוש – והקול מדבר מתוך גרונו את הדברים הנשגבים והטמירים הללו:
"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי – אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון!".
זוהי הצוואה שהותיר לדורות.
זאת היא תחינתו האחרונה של אותו גאון וקדוש.
זה הדבר האחרון שהטריד את מנוחתו רגע לפני עלותו בסערה השמימה: שכלל כתביו וחיבוריו יודפסו ויצאו לאור עולם, מלבד ט"ז החיבורים שכבר זכה להוציא לאור עוד בחיים חיותו.
זה חלקו מכל עמל תורתו!
לתרומה טלפונית
ולהרשמה לקבלת תכנים ממכון 'אוהבי תורה'
